הנה שיחה שהייתה יכולה להתקיים ביני ובין שני:

שני: אמא מה את עושה?

אמא: כלום.

שני: אמא?....

אמא: כלום, כלום, משהו של העבודה.

שני: אמא נו באמת, תגידי לי מה את כותבת.

אמא: זה לא קשור אלייך.

שני: אבל אני רואה שכתבת "שני".

אמא: אה... טוב נו, אני כותבת לך ברכה.

שני: מה את כותבת עלי?

אמא: הפתעה.

שני: אמא אני מזהירה אותך, אל תכתבי ש...

אמא: ש...מה? שכשהיית קטנה לא הרשית לאף אחד לקרוא לך שני ודרשת מכולם לקרוא לך....

שני: אמא, אוי לך אם את אומרת.

אמא: אוקי, אוקי, אני לא אכתוב. וגם לא לספר שבכלל רצית להיות...

שני: אמא אני הורגת אותך.

אמא: טוב, טוב אל תדאגי אני מבטיחה לא לעשות לך פאדיחות.

שני: אז על מה תכתבי?

אמא: אני אכתוב על זה שאת ילדה אחראית ויודעת לעזור.

שני: אני? במה אני אחראית?

אמא: את שומרת על תומר ומקלחת אותו, ולא רק על תומר. החברים שלנו בקהילה סומכים עלייך ונעזרים בך כדי שתשמרי על הקטנטנים, וגם הדודות שלך יודעות להיעזר בך בכל פעם שאת בסביבה. את עוזרת לאבא לנקות את חדר האוכל ולי לשטוף את הבית ולפעמים מנקה בעצמך... את ילדה אכפתית שדואגת לאחרים סביבך, למשל את דואגת כשנראה לך שתומר נעלם מהבית לזמן ארוך מידי, ואת תמיד מזכירה לנו כשצריך לקחת את לבן או מוקה לווטרינר.

שני: וזהו?

אמא: אני אכתוב גם שאת מאוד עצמאית.

שני: עצמאית?....

אמא: כן. למשל, מגיל צעיר כשרצית ממתק הלכת לבד לניסים (למכולת). כל בוקר את מסתדרת לבד, מתקשרת ומבררת מי יהיה הטרמפ היומי שלך לבית הספר, ובימים שאת בכדורעף את יוצאת מבית ספר ישר לתחנת האוטובוס ונוסעת לבד לשער הנגב, וגם חוזרת לבד, אפילו למדת כבר לבקש מהנהג שימלא לך את הרב קו!

שני: אוקי. וזהו?

אמא: לא מה פתאום. אני גם אכתוב שאת מאוד מוכשרת.

שני: מוכשרת במה?

אמא: בפסנתר למשל. את מנגנת מקסים ואחרי ארוחת ערב אבא ואני נהנים לשמוע אותך מתאמנת על מנגינה חדשה. יש לך שמיעה טובה, וכשאת שומעת שיר את מצליחה לנגן את המנגינה, ואפילו הלחנת בעצמך כמה מנגינות. את מציירת יפה, ותמיד היית מעולה בקפיצות על חבל, וכשהיית קטנה היית מצוינת בקפוארה, ורק התחלת להתאמן השנה, אבל נראה שגם בכדורעף הולך לך לא רע.

שני: טוב, אבל אל תכתבי ש...

אמא: שמה?...

שני: לא משנה.

אמא: שאת מצחיקה וכייפית?

שני: מה כל כך מצחיק בי? ומה זה בכלל כייפית? מה זה? מילים של מבוגרים?

אמא: אז איך אומרים? מגניבה? קולית? אחלה? לפעמים כשאת מדגימה את המורות או מספרות חוויות מבית ספר אבא ואני משתדלים לשמור על מבט רציני, ולהעביר מסר חינוכי בזמן שאנחנו מתאפקים לא לצחוק. וגם יש לך חברות וחברים שאוהבים להיות איתך.

שני: למי את מתכוונת?

אמא: למשל לחברים שלך ממגוון.

שני: ואיך את יודעת מה הם חושבים עלי?

אמא: לא יודעת בואי נשאל אותם.

שני: אמא... תרגיעי.

אמא: טוב, בסדר אבל הם רוצים לומר לך משהו.

הילדים עולים...

ברכה מהילדים:

בר: שני, אני אוהבת להסתובב איתך, ולשתף אותך בדברים שאני חושבת ומרגישה.

יערה: אני אוהבת שאת מארגנת משחקים על הדשא, וקוראת לכולנו. וכשכולנו יחד את יודעת לשמור על מצב רוח טוב, ולעשות שמח.

אשל: את החברה הכי טובה שלי. ממש כמו אחות תאומה. אני אוהבת לעשות איך הכל ביחד. אני מרגישה שאני יכולה לספר לך הכל, ושתמיד תקבלי אותי איך שאני.

גיל: אני אוהב, שכשאת מכינה כל מיני קינוחים טעימים את מזמינה אותנו לעזור, ועוד יותר, כשאת מזמינה אותנו - להתכבד.

בר: בשם טמיר, זה נחמד כשאת מחכה אנשים ודמויות סביבך, מדברת במבטא רוסי, או מחכה את פרל מבוב ספוג. ואני יודע שאם משהו ממש חשוב לך את לא מוותרת, אבל בהרבה מקרים את מוכנה להתפשר.

 

גלי: ומה אתם מאחלים?

בר: שתשתי הרבה מים!!!

יערה: שתישארי כמו שאת.

אשל: אני מקווה שתיהי איתי באותו בית ספר.

גיל: כולנו מאחלים, שאיפה שלא תהי בשנה הבאה שיהיו לך מורות טובות, ושגם יהיה לך מעניין לחכות אותן. שתמצאי חברים חדשים, ותזכרי שאנחנו חברים שלך לתמיד.

שני: הנה את רואה אני מאוד וותרנית.

אמא: תלוי. עם החברים את מאוד וותרנית ואיתנו את יודעת לעמוד על שלך, וטכלס מה שאת רוצה בסוף את משיגה. אז למרות שלא תמיד קל לנו לעמוד בסטנדרטים שאת מציבה לנו אנחנו בהחלט חושבים שזאת ציידה חשובה לחיים.

קודם כל היכולת לדעת מה את רוצה, זה לא מובן מאליו. בגיל צעיר כשניסיתי לקנות לך בגדים מהר מאוד הבנתי שאין לי מה לחזור הביתה עם הבגד מקושקש מידי או צבעוני או צעקני או ורוד וכמובן שלא יהיו בו פייטים או נצנצים. אם בגיל צעיר ידעת בעיקר מה לא, היום בגיל הבוגר אני רואה שבכל הנוגע לאופנה ועיצוב את בהחלט יודעת מה כן. יש לך טעם מגובש וסטייל ייחודי לך.

אבל... בהרבה מקרים אחרים אנחנו רואים שאת בהתלבטות בלתי פוסקת, ועל כל שאלה ששואלים אותך למדת לענות "אולי" או "נראה אחר כך".

אנחנו רוצים לגלות לך שזה חלק טבעי בתהליך ההתבגרות, השלב המבלבל הזה שאין לך מושג מה הדבר הנכון לעשות, אנחנו רק יכולים לומר שכשגדלים ההתלבטויות רק הולכות וגדלות, בעניין הזה אנחנו מאחלים לך, שתדעי לקבל החלטות אמיצות, ותהי שלמה עם הבחירות שלך בחיים.

לגבי החלק השני במשפט "תמיד משיגה מה שאת רוצה". את באמת יודעת לעמוד על שלך, ואנחנו כבר למדנו שלא כדאי להתווכח איתך, כי בכל הנוגע ל"אמנות הוויכוח" את המנצחת הגדולה. תמיד תצליחי לאסוף את כל הנימוקים וההסברים לטובתך ולהוכיח לנו כמה שאת צודקת וכמה שאנחנו טועים. רק בעניין הזה אנחנו מאחלים לך שכמו שאת יודעת לא לוותר לאחרים תמשיכי לעמוד על שלך ואל תוותרי לאף אחד, וחשוב מאוד - גם לא לעצמך.

אמא: ולסיום...

שני: מה, זהו?

אמא: כן, כמעט. אנחנו רוצים שתדעי שאנחנו גאים בך על מי שאת, ומאמינים שהכוחות שלך ייקחו אותך לאן שתרצי.

שני: אבל לאן?

אמא: לא יודעת, לאן שתרצי. את זה כבר תדעי עם הזמן.

שני: מתי?

אמא: סבלנות.

שני: אוף אמא נו...

אמא: רגע, עכשיו הגענו לחלק הכי חשוב (מזמינה את בני המשפחה ואת שני) "אנחנו אוהבים אותך מאוד (חיבוק משפחתי) ותזכרי שאנחנו תמיד כאן בשבילך, גם אם לפעמים אנחנו עסוקים או טרודים, או

סתיו: משחקים במחשב

תומר: או מתאמנים בקפאורה

בטו: או עובדים בדיוק

אמא: או שנראה לך שאנחנו לא שומעים. אנחנו מקשיבים ונמצאים לצידך ונלך איתך בכל דרך בה תבחרי. באהבה גדולה, אבא, אמא, סתיו, תומר טוב נו, וגם לבן ומוקה.